המחיר הכלכלי של החינוך העיוני (בעולם ובישראל) 

במחצית המאה העשרים החלו בתי הספר המקצועיים להיעלם והתפתחה מגמה של מעבר לבתי ספר עיוניים לכל הילדים. לקראת סוף המאה העשרים החלו להתגלות קשיים לבוגרי בתי ספר עיוניים במציאת מקום עבודה, כאשר קשיים כאלה לא נצפו לבוגרי חינוך אקדמי, והחל תהליך של גידול מהיר במספר הסטודנטים הלומדים בחינוך האקדמי. בתחילת המאה העשרים ואחת החלו להתגלות קשיים במציאת מקום עבודה גם לבוגרי החינוך האקדמי, ובסקרים שנערכו להבנת הסיבות לכך אמרו מעבידים שהבוגרים של מערכות החינוך אינם בעלי כישורים מתאימים לדרישות במקומות העבודה. יש לציין שבגרמניה המצב שונה במידה ניכרת מאשר ברוב המדינות. ראשית אחוז האבטלה הוא הנמוך ביותר באירופה. בגרמניה יש שתי מערכות חינוך זו לצד זו. האחת כוללת בתי ספר עיוניים וחינוך אקדמי כמו ברוב המדינות (בהיקף קטן בהרבה משאר המדינות), והשניה כוללת בתי ספר מעשיים המשלבים לימודים ועבודה, ואשר מעניקים תארים שאין להם מקבילים ברוב המדינות. המצב הזה משקף כשל בסיסי במערכות החינוך. מערכת חינוך אמורה לצייד את הבוגר בידע וכישורים שיעזרו לו בחיים לאחר סיום הלימודים, ואם בוגרים אינם משתלבים במעגל העבודה כי אין להם כישורים מתאימים הרי זה מעיד על כשלון מערכת החינוך.

ברמה של ניהול מדינה מקובל להקציב מידי שנה סכומים ניכרים למערכת החינוך מתוך הנחה, שתמיכה כספית בחינוך זו השקעה שאמורה להחזיר את עצמה בעתיד (כאשר הבוגרים ישתלבו בשוק העבודה). אם בפועל הנחה זאת אינה מתממשת (כי הבוגרים הצעירים מתקשים להשתלב בשוק העבודה) הרי התמיכה הכספית הופכת לפחות בחלקה להוצאה בסכומי כסף גדולים מאוד בקנה מידה של מדינה. התופעה הזאת נחקרה על ידי הכלכלן הבינלאומי הא-ג'ון צ'אנג עבור מדינות שונות. במחקר נמצא שאין קורלציה בין מידת ההשקעה בתקציבי חינוך לבין מידת הגידול תוצר הכלכלי של מדינות שונות, ונמצאו אפילו מדינות שבהן הקורלציה נמצאה שלילית. ההסבר שלו למימצאים, הוא שתכני הלימוד הנלמדים במערכות החינוך אינם תואמים את הצרכים של המאה העשרים ואחת. בהקשר זה כדאי לציין שמערכות חינוך אינן נוהגות בכלל לשאול את השאלה "מה הידע והכישורים הנדרשים מבוגר מערכת החינוך היום ובעתיד" והבסיס לתוכניות הלימוד הוא מה שהיה בעבר. מצב כזה הוא כשל מערכתי, כי אנו חיים בעולם משתנה, ואשר עומד להשתנות אפילו מהר יותר בעתיד.

הכשל החינוכי שתואר לעיל מוצא ארבעה ביטויים בעולם הכלכלה:

1. מבחינת תקציבית הממשלה מצפה לפירות מהחינוך בעתיד אבל צפוי לה גירעון כי יש בחינוך מרכיב גדול של הוצאה ישירה.

2. שכבה רחבה של אנשים צעירים אינה מצליחה להשתלב במעגל העבודה והמשמעות היא קיטון בכמות המועסקים במשק.

3. אנשים שאינם מועסקים מהווים גם בעיה סוציאלית והם מעסיקים אחרים בשירות הציבורי שצריכים לטפל בהם (הוצאה נוספת)

4. ההורים לילדים בבתי ספר משקיעים כספים רבים והסטודנטים בחינוך האקדמי משקיעים גם הם כספים רבים כל זאת מתוך תקווה שההשקעה תישא פרי בעתיד. כספים רבים מתוכם יורדים לטמיון אם אין ללימודים פירות.

מי שנהנה מהכספים הרבים הם כל אלה שמתפרנסים ממערכות החינוך, אבל מבחינה לאומית תמיכה במערכות חינוך, שאינן תורמות לצמיחה הלאומית, יש בה סממנים של עבודת דחק מודרנית. מצב זה משקף מחיר כלכלי גדול, וזה המחיר שהציבור משלם על הכשל של מערכות החינוך. התופעה שתוארה כאן היא כלל עולמית וההתפכחות באה בעיקר מהאנשים העוסקים בכלכלה. מערכות החינוך עדיין אינן מודעות לכשל שלהן ולמחיר שהציבור משלם בגללו.

לשאלה "מה צריך לעשות עכשיו?" יש תשובה בשני כיוונים:

א. צריך לצמצם את התמיכה הציבורית בחינוך האקדמי

ב. צריך לבצע רפורמה בתוכניות הלימוד (הן בבתי הספר העיוניים והן במוסדות החינוך האקדמי הנהנים ממימון ציבורי), כאשר נדרש בתהליך להעמיד יעד ברור של עמידה בדרישות של שוק התעסוקה.

הערה: החשיבה הזאת צריכה להיות מוחלת גם על חינוך תרבותי וערכי: צריך להגדיר מה רוצים להשיג בתהליך הלימוד ולמדוד את ההישג (לאחר שהבוגר עזב את מערכת החינוך). הגישה הזאת לא הוחלה בעבר ומדינה שתשכיל לעשות זאת ראשונה יכולה לצאת נשכרת מכך שכן תוכל לייצא יידע ייחודי. כבר כיום מספר מדינות אירופיות מנסות ללמוד מגרמניה מדוע שם המצב טוב יותר.